פרק 37
הילי
השמש זרחה מבעד לחלון הטורקיז הגדול והאירה את שולחן העץ, עליו ישבתי עם המחשב החדש שלי. ניסיתי לפצח מאמר מורכב במיוחד על תזונה טבעונית שהייתי צריכה להגיש בעוד יומיים, הוא היה אמור להיות ארוך, מה שהפך את המשימה לקשה יותר – אבל גם משתלמת יותר. אם אצליח לסיים אותו, אני אוכל לסגור את החודש עם משכורת נאה.
הרמתי את הספל הגדול שהנחתי בצד להתקרר ולגמתי מעט מהתה, מרוכזת בפסקה ארוכה במיוחד. קול גניחה שקט רמז לי שיַם מתחיל להתעורר, הבטתי בשעון – 9:00 בבוקר, איך הזמן עובר מהר – אני ערה כבר שעתיים. אחרי כמה דקות כבר הרגשתי את הזרועות החמות שלו עוטפות אותי ושמעתי את הקומקום מתחיל להרתיח מים.
"עדיין עם 'טבעונות או לא להיות'?" הוא שאל בקול עייף, שולף ספל מהארון ומחפש את הקופסא של הקפה.
"כמעט סיימתי" אמרתי, בוהה בריכוז במסך ושותה עוד קצת תה.
"בא לך לצאת לאכול ארוחת בוקר?" הוא שאל והתיישב מולי, מערבב את הקפה שלו.
"אני אשמח" אמרתי וניתקתי את מבטי מהמסך כדי לחייך אליו.
עדי
פקחתי עיניים בחדר החשוך, בלי שמץ של מושג מה השעה. מאז שפיטרו אותי מהמלון הייתי ער בעיקר בלילה וישנתי רוב היום, הפכתי להיות מן יצור לילי, כמעט ולא רואה את השמש. הסתובבתי במיטה והופתעתי למצוא שם בחורה שלא הכרתי; היא הייתה שמנמה עם שיער אדום ועגיל באף.
"היי..." אין לי מושג איך קוראים לה, הבנתי פתאום. "היי!" חזרתי בקול רם יותר וראיתי שהיא פקחה לפתע עיניים, כאילו היא בכלל לא ישנה. יכול להיות שזה באמת המצב, היא לא תהיה הראשונה שניסתה את זה.
"את צריכה ללכת" אמרתי לה וקמתי מהמיטה, מחפש את המכנסיים שלי.
"אולי נלך לאכול משהו? אמרת שתזמין אותי לארוחה" היא אמרה בטון מתגרה, מנסה לעורר בי עניין, היא לא מבינה שברגע שהיא נכנסה למיטה שלי העניין בה נגמר?
"אני צריך לפגוש מישהו, תתלבשי מהר אני צריך לצאת" אמרתי בחוסר סבלנות.
"אבל רק התעוררנו" היא אמרה בפינוק, "בקושי הספקנו – "
"אמרתי שאני ממהר, קומי ותתלבשי" תקעתי בה מבט עד שהיא התחילה להתרומם מהמיטה, לא מרוצה בכלל. אבל זה ממש לא עניין אותי.
"אתה ממש בן זונה" היא אמרה לי במרמור ולבשה את השמלה שלה.
"מזל שאת כאן לספר לי" אמרתי בציניות והתחלתי לנעול נעליים. היא המשיכה להסתכל עלי בכעס ונעלה זוג נעלי עקב גבוהות.
שלחתי הודעה לאלי, מה קורה אחי? מתי אפשר לקפוץ אליך? הוא כבר יבין מה זה אומר. האקדח החבוי בארון שלי הפך אותי לפרנואיד ולבטוח בעצמי יתר על המידה; יש פעמים שאני לא מצליח להירדם מהפחד שמישהו יכנס וייקח אותו ובפעמים אחרות אני מת שמישהו ינסה.
"אני מוכנה" שמעתי אותה אומרת בטון חסר סבלנות, אני צריך עכשיו גם לקחת אותה הביתה? החלטתי לא לצאת בן זונה עד הסוף, אז לקחתי את המפתחות של הרכב ושאלתי אותה לאן היא צריכה.
ברכב הרגשתי את המבט שלה עלי, ראיתי שהיא מתה להגיד משהו ורק מחכה להזדמנות. התפללתי שנגיע לדירה שלה לפני שהיא תפתח את הפה, אבל אחרי כמה דקות בהן היא אזרה קצת אומץ, היא אמרה פתאום "חשבתי שאתה בודד, למה אתה מעיף אותי ככה אם אתה כל כך לבד?".
קפאתי לרגע. "מי אמר לך שאני בודד?" אמרתי באדישות.
"אתה אמרת. בלילה הקודם. היית קצת שיכור וסיפרת לי שאתה מרגיש לבד ושאיזו בחורה עזבה אותך" היא המשיכה לברבר ואני הבנתי איזה מטומטם הייתי, שתיתי יותר מדי וסיפרתי לפרחה הזאת על חיים שלי, נתתי לה להיכנס ועכשיו אין סיכוי שהיא תעזוב אותי. אני אצטרך להיות מגעיל במיוחד.
"אני עושה הרבה שטויות כשאני שיכור, שכבתי איתך, לא?" אמרתי וחיכיתי שהיא תבין.
"תעצור לי כאן" היא אמרה בקרירות ואני נכנסתי לחנייה קטנה לצד הכביש.
היא פתחה את הדלת ולפני שהיא יצאה היא הביטה לי ישר בעיניים וסיננה, "אתה הולך להישאר לבד עוד הרבה זמן" ואז היא יצאה וטרקה את הדלת.
נשארתי לשבת במכונית עוד דקה עד שהתחלתי לנסוע אל הדירה של אלי, מרגיש יותר זבל מתמיד.
הילי
כשחזרנו מארוחת הבוקר נשכבתי בעייפות על המיטה, כל השעות האלה מול המחשב די עייפו אותי והייתי צריכה הפסקה. כשיַם התקרב מספיק, תפסתי את החולצה שלו ומשכתי אותו אלי. הוא שקל הרבה יותר ממני וגם היה יותר חזק, אבל הוא הבין את הרמז וצנח בעדינות לידי, מסתכל עלי בגיחוך.
"מה את עושה?" הוא שאל.
"סתם, רציתי שתשכב לידי" אמרתי בכנות. פתאום הכל הרגיש מושלם, כמו פאזל שמסתדר בסוף; העבודה החדשה שלי בכתיבה, הדירה הזו, יַם – לא נראה שיש עוד מה לרצות. ההבדל בין הילי של עכשיו להילי שלפני חודשיים היה מפחיד; המלון ששאב ממני את החיים, עם העובדים הרכלנים והלקוחות המבחילים, עדי שפעם רצה ופעם לא רצה אותי, הדירה המוזנחת שלי ושל דינה – הכל היה נחלת העבר ועכשיו פתאום הכל היה מואר, בלי צללים לא נעימים, אפילו הלילה שלי היה זרוע כוכבים מנצנצים.
ליטפתי את זרועו של יַם בהיסח הדעת ועצמתי עיניים בסיפוק.
עדי
ישבתי במכונית מחוץ לדירה של אלי, מחכה שהאדון יואיל בטובו לבוא. הוא לא ענה לי על ההודעה והתחלתי לחשוב שהוא בכלל לא בבית. הייתי צריך להיות מופתע, אבל אני לא, ככה אלי: לפעמים הוא שם ולפעמים הוא נעלם עד שאתה שומע ממנו אחרי כמה חודשים כשהוא צריך כסף.
תופפתי על ההגה בחוסר סבלנות ופתחתי את תא הכפפות, היכן שהנחתי את האקדח העטוף. נראה שהוא יישאר אצלי עוד קצת. לא הרגשתי בנוח שהוא יושב לו שם במכונית שלי, אז הכנסתי להילוך ודהרתי במעלה הרחוב, ממהר לחזור לדירה ולהניח את האקדח עמוק עמוק בארון שלי. לפתע שמעתי סירנה. האור האדום כחול נשקף אלי מהשמשה האחורית והדם שלי קפא. שיט.
עצרתי בצד ושוטר גבוהה וקירח יצא אלי מהניידת, לבוש מעיל וחובש כובע. הוא סימן לי להוריד את החלון וכך עשיתי.
"אתה יודע כמה נסעת?" הוא שאל בקול, לא מצפה לתשובה.
הנדתי בראשי לשלילה והתפללתי שלא עברתי את ה-70.
"נסעת 87 בכביש של 50, אני אצטרך את הרישיונות שלך" הוא התקרב והושיט את ידו לקבל את הניירת הנחוצה ואת הרישיון שלי. אבל הרישיון של הרכב היה בתא הכפפות, ממש מתחת לאקדח העטוף, מה אני הולך לעשות?
שיט. שיט. שיט.
הילי
באחת עשרה בלילה קיבלתי שיחת טלפון. בדיוק הלכנו לישון וכבר הספקתי לחלום שאני מטפסת על עץ שלא נגמר, כששמעתי את הצלצול.
קפצתי לישיבה ועניתי במהירות כדי להפסיק את הצלצול לפני שהוא יעיר את יַם.
"הלו" אמרתי מעט מעורפלת עדיין.
"הילי?" שמעתי את קולו המוכר וקפאתי.
"הילי? את שם?"
"כן" אמרתי בשקט.
"זה עדי" כאילו שהוא היה צריך להגיד. "אני צריך אותך, הסתבכתי ממש".
השמש זרחה מבעד לחלון הטורקיז הגדול והאירה את שולחן העץ, עליו ישבתי עם המחשב החדש שלי. ניסיתי לפצח מאמר מורכב במיוחד על תזונה טבעונית שהייתי צריכה להגיש בעוד יומיים, הוא היה אמור להיות ארוך, מה שהפך את המשימה לקשה יותר – אבל גם משתלמת יותר. אם אצליח לסיים אותו, אני אוכל לסגור את החודש עם משכורת נאה.
הרמתי את הספל הגדול שהנחתי בצד להתקרר ולגמתי מעט מהתה, מרוכזת בפסקה ארוכה במיוחד. קול גניחה שקט רמז לי שיַם מתחיל להתעורר, הבטתי בשעון – 9:00 בבוקר, איך הזמן עובר מהר – אני ערה כבר שעתיים. אחרי כמה דקות כבר הרגשתי את הזרועות החמות שלו עוטפות אותי ושמעתי את הקומקום מתחיל להרתיח מים.
"עדיין עם 'טבעונות או לא להיות'?" הוא שאל בקול עייף, שולף ספל מהארון ומחפש את הקופסא של הקפה.
"כמעט סיימתי" אמרתי, בוהה בריכוז במסך ושותה עוד קצת תה.
"בא לך לצאת לאכול ארוחת בוקר?" הוא שאל והתיישב מולי, מערבב את הקפה שלו.
"אני אשמח" אמרתי וניתקתי את מבטי מהמסך כדי לחייך אליו.
עדי
פקחתי עיניים בחדר החשוך, בלי שמץ של מושג מה השעה. מאז שפיטרו אותי מהמלון הייתי ער בעיקר בלילה וישנתי רוב היום, הפכתי להיות מן יצור לילי, כמעט ולא רואה את השמש. הסתובבתי במיטה והופתעתי למצוא שם בחורה שלא הכרתי; היא הייתה שמנמה עם שיער אדום ועגיל באף.
"היי..." אין לי מושג איך קוראים לה, הבנתי פתאום. "היי!" חזרתי בקול רם יותר וראיתי שהיא פקחה לפתע עיניים, כאילו היא בכלל לא ישנה. יכול להיות שזה באמת המצב, היא לא תהיה הראשונה שניסתה את זה.
"את צריכה ללכת" אמרתי לה וקמתי מהמיטה, מחפש את המכנסיים שלי.
"אולי נלך לאכול משהו? אמרת שתזמין אותי לארוחה" היא אמרה בטון מתגרה, מנסה לעורר בי עניין, היא לא מבינה שברגע שהיא נכנסה למיטה שלי העניין בה נגמר?
"אני צריך לפגוש מישהו, תתלבשי מהר אני צריך לצאת" אמרתי בחוסר סבלנות.
"אבל רק התעוררנו" היא אמרה בפינוק, "בקושי הספקנו – "
"אמרתי שאני ממהר, קומי ותתלבשי" תקעתי בה מבט עד שהיא התחילה להתרומם מהמיטה, לא מרוצה בכלל. אבל זה ממש לא עניין אותי.
"אתה ממש בן זונה" היא אמרה לי במרמור ולבשה את השמלה שלה.
"מזל שאת כאן לספר לי" אמרתי בציניות והתחלתי לנעול נעליים. היא המשיכה להסתכל עלי בכעס ונעלה זוג נעלי עקב גבוהות.
שלחתי הודעה לאלי, מה קורה אחי? מתי אפשר לקפוץ אליך? הוא כבר יבין מה זה אומר. האקדח החבוי בארון שלי הפך אותי לפרנואיד ולבטוח בעצמי יתר על המידה; יש פעמים שאני לא מצליח להירדם מהפחד שמישהו יכנס וייקח אותו ובפעמים אחרות אני מת שמישהו ינסה.
"אני מוכנה" שמעתי אותה אומרת בטון חסר סבלנות, אני צריך עכשיו גם לקחת אותה הביתה? החלטתי לא לצאת בן זונה עד הסוף, אז לקחתי את המפתחות של הרכב ושאלתי אותה לאן היא צריכה.
ברכב הרגשתי את המבט שלה עלי, ראיתי שהיא מתה להגיד משהו ורק מחכה להזדמנות. התפללתי שנגיע לדירה שלה לפני שהיא תפתח את הפה, אבל אחרי כמה דקות בהן היא אזרה קצת אומץ, היא אמרה פתאום "חשבתי שאתה בודד, למה אתה מעיף אותי ככה אם אתה כל כך לבד?".
קפאתי לרגע. "מי אמר לך שאני בודד?" אמרתי באדישות.
"אתה אמרת. בלילה הקודם. היית קצת שיכור וסיפרת לי שאתה מרגיש לבד ושאיזו בחורה עזבה אותך" היא המשיכה לברבר ואני הבנתי איזה מטומטם הייתי, שתיתי יותר מדי וסיפרתי לפרחה הזאת על חיים שלי, נתתי לה להיכנס ועכשיו אין סיכוי שהיא תעזוב אותי. אני אצטרך להיות מגעיל במיוחד.
"אני עושה הרבה שטויות כשאני שיכור, שכבתי איתך, לא?" אמרתי וחיכיתי שהיא תבין.
"תעצור לי כאן" היא אמרה בקרירות ואני נכנסתי לחנייה קטנה לצד הכביש.
היא פתחה את הדלת ולפני שהיא יצאה היא הביטה לי ישר בעיניים וסיננה, "אתה הולך להישאר לבד עוד הרבה זמן" ואז היא יצאה וטרקה את הדלת.
נשארתי לשבת במכונית עוד דקה עד שהתחלתי לנסוע אל הדירה של אלי, מרגיש יותר זבל מתמיד.
הילי
כשחזרנו מארוחת הבוקר נשכבתי בעייפות על המיטה, כל השעות האלה מול המחשב די עייפו אותי והייתי צריכה הפסקה. כשיַם התקרב מספיק, תפסתי את החולצה שלו ומשכתי אותו אלי. הוא שקל הרבה יותר ממני וגם היה יותר חזק, אבל הוא הבין את הרמז וצנח בעדינות לידי, מסתכל עלי בגיחוך.
"מה את עושה?" הוא שאל.
"סתם, רציתי שתשכב לידי" אמרתי בכנות. פתאום הכל הרגיש מושלם, כמו פאזל שמסתדר בסוף; העבודה החדשה שלי בכתיבה, הדירה הזו, יַם – לא נראה שיש עוד מה לרצות. ההבדל בין הילי של עכשיו להילי שלפני חודשיים היה מפחיד; המלון ששאב ממני את החיים, עם העובדים הרכלנים והלקוחות המבחילים, עדי שפעם רצה ופעם לא רצה אותי, הדירה המוזנחת שלי ושל דינה – הכל היה נחלת העבר ועכשיו פתאום הכל היה מואר, בלי צללים לא נעימים, אפילו הלילה שלי היה זרוע כוכבים מנצנצים.
ליטפתי את זרועו של יַם בהיסח הדעת ועצמתי עיניים בסיפוק.
עדי
ישבתי במכונית מחוץ לדירה של אלי, מחכה שהאדון יואיל בטובו לבוא. הוא לא ענה לי על ההודעה והתחלתי לחשוב שהוא בכלל לא בבית. הייתי צריך להיות מופתע, אבל אני לא, ככה אלי: לפעמים הוא שם ולפעמים הוא נעלם עד שאתה שומע ממנו אחרי כמה חודשים כשהוא צריך כסף.
תופפתי על ההגה בחוסר סבלנות ופתחתי את תא הכפפות, היכן שהנחתי את האקדח העטוף. נראה שהוא יישאר אצלי עוד קצת. לא הרגשתי בנוח שהוא יושב לו שם במכונית שלי, אז הכנסתי להילוך ודהרתי במעלה הרחוב, ממהר לחזור לדירה ולהניח את האקדח עמוק עמוק בארון שלי. לפתע שמעתי סירנה. האור האדום כחול נשקף אלי מהשמשה האחורית והדם שלי קפא. שיט.
עצרתי בצד ושוטר גבוהה וקירח יצא אלי מהניידת, לבוש מעיל וחובש כובע. הוא סימן לי להוריד את החלון וכך עשיתי.
"אתה יודע כמה נסעת?" הוא שאל בקול, לא מצפה לתשובה.
הנדתי בראשי לשלילה והתפללתי שלא עברתי את ה-70.
"נסעת 87 בכביש של 50, אני אצטרך את הרישיונות שלך" הוא התקרב והושיט את ידו לקבל את הניירת הנחוצה ואת הרישיון שלי. אבל הרישיון של הרכב היה בתא הכפפות, ממש מתחת לאקדח העטוף, מה אני הולך לעשות?
שיט. שיט. שיט.
הילי
באחת עשרה בלילה קיבלתי שיחת טלפון. בדיוק הלכנו לישון וכבר הספקתי לחלום שאני מטפסת על עץ שלא נגמר, כששמעתי את הצלצול.
קפצתי לישיבה ועניתי במהירות כדי להפסיק את הצלצול לפני שהוא יעיר את יַם.
"הלו" אמרתי מעט מעורפלת עדיין.
"הילי?" שמעתי את קולו המוכר וקפאתי.
"הילי? את שם?"
"כן" אמרתי בשקט.
"זה עדי" כאילו שהוא היה צריך להגיד. "אני צריך אותך, הסתבכתי ממש".
הוסף רשומת תגובה