פרק 13
למרות מה שידעתי עליו, לא הצלחתי שלא ליפול בקסם שלו, בחיוך ובעובדה שהוא הרבה יותר מכל גבר אחר שפגשתי. הוא הצחיק אותי והראה לי עולם חדש שלא הכרתי. יכול להיות שכל זה היה הצגה? התקשיתי להאמין. חוץ מזה, היו לי דברים חשובים יותר לדאוג לגביהם עכשיו.
הלימודים הפכו להיות הרבה יותר אינטנסיביים, ומפני שהפעם דווקא כן היה לי חשוב להצליח ולהיות בראש הכיתה, ישבתי המון זמן כדי ללמוד למבחנים והשקעתי כמעט כל רגע פנוי לעבור על החומר. אדיסון כמובן חשבה שאני מגזימה, אבל היא נתנה לי לבלות את רוב היום שלי ליד שולחן הכתיבה בשקט.
בגלל העומס שהכנסתי את עצמי אליו, כמעט ולא יצא לי לבלות זמן עם מטיאס מאז הנשיקה הלוהטת שלנו, שנגמרה באופן די מבלבל אם יורשה לי לומר. לא הסברתי את עצמי בפניו, עדיין לא הרגשתי בנוח לספר למישהו על מה שקרה עם סיימון, למרות שעם הביקור המתקרב שלי באחוזה, בו כנראה אפגוש אותו שוב, הדבר הכביד עלי יותר ויותר. כן התסמסנו מדי פעם, אבל חשבתי שאולי גם הוא מרגיש קצת מבולבל מכל העניין, אולי אפילו מתחרט על מה שקרה. ידעתי שמטיאס רגיל לעבור בין הרבה בנות ולא להתחייב, אבל לא התכוונתי להיות מאותן בנות שהוא עושה מה שהוא רוצה איתן, כך שיכול מאוד להיות שאני לא אתאים לו. שמחתי שהיו לי את הלימודים כדי ליצור ביננו קצת מרחק ולראות כמו הוא רציני בנוגע לנשיקה ההיא.
ערב חג המולד היה במרחק כמה ימים כשאבא שלי התקשר שוב כדי לוודא שאני יודעת מתי מייסון מגיע לאסוף אותי.
"אמא קנתה לך גם כמה תלבושות חדשות לכבוד החג, אז אני לא חושב שאת צריכה לארוז יותר מדי" הוא נאנח. "אני מקווה שתוכלי להישאר גם לחופשת הסמסטר, את באמת חסרה לנו כאן" הוא הוסיף והפתיע אותי עם הבעת הרגשות הלא אופיינית הזאת.
"אני אראה מה אוכל לעשות אבא, אני יוצאת לחופשה קצרה ורציתי לנצל אותה" אמרתי, למרות שלא ממש היו לי תוכניות, אבל היה בי פחד שאם אחזור לאחוזה ליותר מדי זמן – לא אוכל לצאת שוב.
"בסדר, אז נתראה בקרוב" הוא נפרד ממני וניתק.
סוף הסמסטר באמת התקרב והרגשתי מן תחושת התרגשות; אני באמת עושה את זה. הלימודים אמנם לא קלים, אבל אני כל כך נהנית לדון בתיאוריות הפילוסופיות המורכבות וממטלות הקריאה שלרוב לא מרגישות כמו מטלה כלל, שכמעט לא הרגשתי את הזמן שעבר.
כשאדיסון חזרה בצהריים כבר סיימתי ללמוד, אז ישבתי על המיטה ונהניתי מהספר שלי שנשכח ממני בתקופה האחרונה. היא חייכה אלי, גם היא ללא ספק מאושרת מתחושת סוף הסמסטר ששררה בקמפוס, ואמרה לי "מטיאס שאל עליך היום".
"באמת?" שאלתי באדישות.
"כן. הוא שאל אם הוא יוכל להגיע אלינו היום" היא אמרה והמשיכה להסתכל עלי, מנסה להוציא ממני תגובה. אבל לא התכוונתי לתת לה את הסיפוק.
"אוקי" השבתי והפכתי דף בספר.
"קרה ביניכם משהו?" היא המשיכה ללחוץ, מתקרבת למיטה שלי ומנסה לפגוש את עיני.
"לא ממש" אמרתי והתרכזתי בדף שמולי, למרות שלא הצלחתי לקרוא ממנו דבר. הרגשתי איך עולה בי הסומק וידעתי שאדיסון תצליח לקרוא אותי אם לא אזהר.
"מה זה אומר? ששכבתם?" היא שאלה מיד, מתיישבת לצידי על המיטה ותוקעת בי מבט נוקב.
"לא" אמרתי בהחלטיות. "אבל..." הוספתי והשתתקתי, לא בטוחה עדיין אם כדאי לספר לה על הנשיקה.
"אבל מה?" היא שאלה, מעט משועשעת, מה שעודד אותי להמשיך ולספר לה.
"כן התנשקנו קצת" אמרתי בכניעה והנחתי מידי סוף כל סוף את הספר כדי להביט בה. המבט שלה לא היה שופט, אבל היא כן נענעה בראשה בתסכול.
"זה לא כמו עם שאר הבנות! לא קפצתי איתו למיטה" הסברתי לה. "לא הצפתי אותו בהודעות ודרישות למשהו מעבר, האמת היא שכמעט ולא דברתי איתו מאז" הצטדקתי וגרמתי לה לחייך.
"לא אמרתי כלום!" היא צחקה. "הוא מוצא חן בעיניך?" היא שאלה בשובבות.
"אני חושבת שכן..." אמרתי לאיטי. "אבל אני לא מצפה ממנו לשום דבר, אני זוכרת שאמרת לי להיזהר וזה מה שאני עושה" אמרתי לה.
"זו הסיבה שלא שכבתם?" היא המשיכה, גאה בי עכשיו.
"האמת שלא..." היססתי, לא בטוחה אם לספר לה על סיימון או לא. הביקור הקרב באחוזה והמפגש איתו הכבידו עלי בכל יום שעבר, ואולי לדבר על זה עם חברה טובה כן יכול לעזור לי.
"אז...?" היא שאלה, מחכה לתשובה.
"אני קצת נרתעת מכל ה... מסקס" אמרתי לבסוף. "זה סיפור קצת ארוך, וגם לא ממש טוב, אז אני אבין אם תעדיפי –"
"אל תגידי את זה אפילו" אידסון קטעה אותי. "את יכולה לספר לי הכל".
"אוקי" אמרתי במבוכה. "אז את זוכרת את היום ההוא שהייתי קצת מצוברחת?".
"כן, כשדיברת עם אבא שלך והוא רצה שתגיעי לחג" היא אמרה מיד.
"נכון. אז חוץ מזה שאני לא ממש אוהבת להיות שם, הסיבה שלא רציתי לבוא לחג היא כי המשפחה שלי מארחת את משפחת ברקהארט לחג המולד. ריצ'ארד ובתי ברקהארט. יש להם שני ילדים; רות, הבת הבכורה שגדולה ממני בארבע שנים וסיימון, שגדול ממני בשנה." אמרתי ועצרתי רגע אחרי שאמרתי את השם שלו.
"אוקי" אדיסון אמרה כדי להראות לי שעד כאן היא מבינה. לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי.
"אז סיימון ואני די גדלנו יחד. ההורים שלנו היו חברים קרובים, היינו פחות או יותר באותו גיל ואני אפילו חושבת שבתוך תוככם, הם אפילו קיוו שנגדל ונתחתן יום אחד" אמרתי וצחקתי צחוק קצר ולחוץ. "אהבנו לשחק ביחד במדשאות של האחוזה, היינו עושים סיורים ומשחקים כאילו אנחנו מגלי ארצות. שנינו חלמנו להתרחק כשנהיה מספיק גדולים..." אמרתי מעט בחולמניות.
"בכל אופן, כשהייתי בת 14, וסיימון היה בן 15, הקשר ביננו התחיל להשתנות. הוא כבר לא היה ילדותי כל כך וסיימון התחיל להתעניין בי באופן חדש, אופן ששנינו עדיין לא כל כך הכרנו." אמרתי אבל אדיסון קטעה אותי.
"את רוצה להגיד שהוא... שהוא... נגד רצונך?" היא גמגמה, וזה היה לי מאוד מוזר, כי אדיסון תמיד ידעה מה להגיד והיא אף פעם לא היססה להגיד את זה.
"לא. לא בדיוק בכל אופן. שנינו גילנו סקרנות אחת כלפי השני. זה היה טבעי, אני חושבת; שני ילדים שגדלו יחד והגיעו לגיל ההתבגרות, מן הסתם שתתחיל סקרנות מהסוג הזה לא?" שאלתי אותה והיא לא ענתה, מקשיבה לי.
"זה התחיל עם נגיעות אסורות בכל פעם שהצלחנו לחמוק ולהיות לבד. אחר כך התנשקנו בפעם הראשונה... ואחרי בערך שנה הוא סיפר לי על עניין הסקס, כי ההורים שלי לא היו מדברים איתי על זה בחיים, והוא רצה שנהיה הראשונים אחד של השנייה. 'ככה תמיד נזכור, גם אם נתרחק, את תמיד תהי הראשונה שלי' הוא אמר לי" עצרתי את הסיפור, שוקעת שוב ברגע הזה שישבנו יחד בעליית הגג באחוזה, שוכבים על מזרן ישן עטוף ניילון. הוא הביט בי עם העיניים הכחולות שלו, והוא ידע שאני אסכים.
"זה לא נשמע כל כך נורא בינתיים" אדיסון אמרה בחשש.
"אף פעם לא אמרתי שזה היה סיפור נורא. פשוט, מה שלא סיפרתי לך הוא שסיימון לא היה ילד רגיל. כמעט אף אחד מאיתנו לא היה. כשגדלים במשפחה עם כל כך הרבה כסף וכוח, הילדות שלך לא בדיוק עוברת חלק, למרות שהיית מצפה שכן" צחקתי צחוק חסר הומור והמשכתי. "אני לא יודעת אם זה בגלל אבא שלו, סיימון אף פעם לא סיפר לי על כל הדברים שהוא עשה לו, אבל כשגדלנו סיימון אף פעם לא התנהג כמו ילד רגיל... הוא אהב להיות בשליטה, הוא אהב להכאיב. פעם היה ילד שדחף אותי באחד האירועים שהיינו בהם יחד עם המשפחות שלנו, והוא נעל את עצמו איתו בשירותים ומאז הילד הזה אפילו לא הסתכל עלי... אני רק זוכרת את הצרחות שלו" בלעתי רוק וראיתי שאדיסון יושבת בקיפאון לא אופייני, מרותקת לסיפור שלי.
"הכל בסדר?" שאלתי אותה.
"כן כן" היא אמרה במהירות. "את יכולה להמשיך".
"הוא תמיד שמר עלי, אבל תמיד קצת פחדתי ממנו. הוא לא היה צפוי וזה היה קצת מוזר לאהוב מישהו שאת לא באמת יודעת מה הדבר הבא שהוא יעשה. כשהתחלנו לגלות אחד את השנייה, מבחינה מינית, הוא גילה עולם שלם שנתן לו לבטא את עצמו ולהגיע לסיפוק שהוא אף פעם לא הכיר. איתי או דרכי, אני לא בטוחה שהוא בעצמו ידע. ככל שהתבגרנו התקרבנו יותר, והוא אהב אותי, אבל לא כמו האהבה שקראתי בספרים שלי, אלה יותר כמו אהבה רדופה, רכושנית. הוא אמר שהוא ימות בלעדי, ושאני כלום בלעדיו. ושאנחנו שייכים ביחד. ואני האמנתי לו. אני בת יחידה והוא היה הדבר הכי קרוב לאח גדול שהיה לי, נתליתי על כל מילה שיצאה לו מהפה." חייכתי במעט מרירות, חושבת כמה זה מוזר בטח בשביל אדיסון לשמוע אותי מדברת על החוויות המיניות שלי עם סיימון ובאותה נשימה לספר לה שהוא היה כמו האח הגדול שלי.
התחיל להחשיך, שתינו קיבלנו התראות מהפלאפונים שלנו, אבל אף אחת לא הסתכלה אפילו על המסך. אדיסון הייתה מרותקת לסיפור ואני הרגשתי תחושה מוזרה של שחרור עם כל מילה שהוצאתי מהפה.
"חשבתי שטוב לנו. שאנחנו מושלמים ביחד. שככה דברים צריכים להיות. אבל לא הצלחתי לראות שהוא שולט בי, שהוא מרעיל אותי עם המחשבות החולניות שלו. אני לא אספר לך על הסודות שסיימון סיפר לי, כי גם אחרי כל השנים האלה הם עדיין שלו, אבל היום אני יודעת שזה היה חולני, שזה לא היה בסדר. רק אחרי שהתנתקתי ממנו הבנתי כמה הוא היה החולשה שלי, כמה לא הצלחתי לעמוד בפניו וכמה נתתי לו מעצמי" נאנחתי.
"כשההורים שלי גילו הם שלחו אותי לפסיכולוגית, שניסתה להבין מאיזה גיל סיימון התחיל לגעת בי ומה כבר הספקנו לעשות ובכללי מה המצב הנפשי שלי. לא הסכמתי להגיד לה מילה".
"רגע" אדיסון אמרה "אבל איך ההורים שלך גילו? ומה קרה עם סיימון? אתם עדיין בקשר?" חייכתי למראה הלהיטות שבקולה, זה באמת עניין אותה.
"כשהייתי בת 16 אחת מעוזרות הבית תפסה אותנו. היא סיפרה להורים שלי והם סיפרו להורים של סיימון. הם הפרידו ביננו, שלחו את סיימון לפנימייה רחוקה בשוויץ ואסרו עלינו לדבר אחד עם השנייה. לא היה לי את המספר שלו והוא לא יכול היה אפילו לשלוח לי מכתב, כי תמיד עוברים על הדואר שלנו. אבא שלי סיפר לי שהוא לומד עכשיו בייל" אמרתי.
"והוא לא ניסה ליצור איתך קשר אחרי שהוא עזב את הפנימייה? ואיך ההורים שלך אוכלים איתו ועם ההורים שלו ארוחת חג מולד אחרי מה שקרה?" אדיסון המשיכה, רוצה לדעת עוד.
"כשגרתי באחוזה לא היה דבר שלא עבר קודם דרך אבא שלי, ספרים, סרטים שיחות טלפון. אף פעם לא היה לי חופש לעשות מה שאני רוצה. בגלל זה כל כך רציתי לעזוב... אם הוא ניסה ליצור איתי קשר, אבא שלי היה יודע מזה ועוצר את זה לפני שהוא יגיע אלי. לגבי הארוחה, אני חושבת שהם פשוט מנסים להתנהג כאילו כלום לא קרה. ככה הם בדרך כלל מתנהלים עם דברים מהסוג הזה" אמרתי לה.
"קרו עוד דברים מהסוג הזה?" אדיסון שאלה בהפתעה ואני צחקתי. "זה כבר לפעם הבאה" אמרתי לה ושתקתי. נהנית מתחושת השחרור.
"אז בגלל זה לא רצית לשכב עם מטיאס?" היא שאלה, עדיין קצת מבולבלת.
"בערך. סיימון תמיד אמר שאני שלו. הוא גרם לי להבטיח עשרות פעמים שאני לעולם לא אתן לגבר אחר להיכנס אלי. שהוא יהיה הראשון והאחרון שלי" אמרתי לה והיא הייתה בהלם.
"מה? ולא היה לך אף אחד חוץ ממנו?" היא שאלה.
"יצאתי עם מישהו בשם ג'ייסון תקופה, פגשתי אותו באחת הפעמים שהצלחתי לברוח משטח האוחזה ולהגיע לאיזו מסיבה עם אחת החברות שלי. אבל אף פעם לא שכבתי איתו, אפילו לא קרוב" אמרתי לה ונזכרתי בכל הפעמים בהן הוא ניסה ללחוץ עלי להתקדם או לפחות לעשות לו ביד. אבל המחשבה על סיימון תמיד עצרה אותי, אפילו עם מטיאס, שהרבה יותר מצא חן בעיני מג'ייסון.
התמתחתי באיטיות על המיטה, שמה לב שאנחנו יושבות ומדברות קרוב לשעתיים. "אז זה הסיפור בעיקרון, תודה שהקשבת, קשה לי לתאר אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו" חייכתי אליה.
"את מודה לי? תודה לך, אני לא חושבת שאני אראה את הסידרה שלי בנטפליקס, אין סיכוי שהיא תעלה על הערב הזה"
צחקתי והתחלתי להרגיש רעבה, הבטן שלי אפילו קרקרה קצת. "את רוצה לאכול?" שאלתי אותה, מתחילה לחשוב מה בא לי להזמין.
להפתעתי אדיסון נשארה ישובה על המיטה והסתכלה עלי ברצינות לא אופיינת לה. "מיה, אבל עכשיו באמת. אם את צריכה משהו אני כאן. ואם את לא רוצה ללכת לארוחת הערב הזאת, אני אדבר עם אבא שלך ואגיד לו שאת חולה" היא אמרה וחיממה לי את הלב.
"תודה, אדיסון" אמרתי. "אבל אני חושבת שזה משהו שאני כבר צריכה להתמודד איתו".
"אוקי, אז תתמודדי עם זה בזמן שאת מזמינה לנו פיצה" היא אמרה וקפצה מהמיטה, חוזרת לעצמה. "אני רוצה פלפל על שלי" היא קרצה וגרמה לי לצחוק.
הוסף רשומת תגובה