פרק 12
עמדתי מול המראה שלי, לבושה בשמלה לבנה כשלג שהגיעה לי עד הברך, עם כתפיות נופלות וכפלים אופנתיים. היא שכבה לי בארון כבר הרבה זמן, אבל מעולם לא לבשתי אותה. אמא הביאה אותה מאיזו תצוגת אופנה באירופה לפני כמה שנים, אבל מעולם לא מצאתי סיבה ללבוש אותה. עד היום.
בתור נסיכה, הרגשתי מחויבות ללבוש שמלה יוקרתית, יוצאת דופן, לעומת מה שאהבתי ללבוש ביום יום, וערב ליל כל הקדושים הציג עבורי את הסיבה המושלמת להוציא את השמלה לסיבוב.
הבד הדק עטף את גופי באופן מושלם, מדגיש את הקימורים המעטים שהיו לי ומחמיא לעור שלי, שנראה לפתע הרבה יותר חי לעומת הלובן של השמלה. נתתי לשערי ליפול בגלים בהירים על גבי והנחתי על ראשי, מעט מובכת, את הכתר שאדיסון קנתה היום בצהריים.
"וואו, את נראית ממש כמו נסיכה אמיתית" אדיסון אמרה בעיניים גדולות. היא ביקשה שאשאיל לה לכבוד המסיבה את השמלה השחורה של ווארה וונג שמשכה את עיניה בפעם הראשונה שהציצה לארון שלי, ואני יותר משמחתי לענות בחיוב. השמלה שלה הייתה הרבה יותר צמודה משלי ובעלת כתפיות דקות ומחשוף עמוק. הבד השחור חיבק את גופה והבליט מעט את שדיה, שהיו גדולים יותר משלי. מתחת לשמלה היא לבשה גרביון רשת ("הכי סקסי שיש" אדיסון צחקקה) ומגפיים שחורים שהגיעו עד הברך. מאחור היא חיברה את הזנב ועל ראשה המתולתל הוסיפה את אוזניו החתול השחורות.
"מיאו" היא צחקה כשראתה שאני בוהה בה.
"לא צחקת כשאמרת סקסי, עכשיו אני מרגישה קצת כמו ילדה" אמרתי והסתכלתי על עצמי שוב במראה. הלבוש שלי לא היה חושפני במיוחד ולבשתי גרביון צמר לבן מתחת לשמלה.
"אולי תורידי את הגרביון?" אדיסון הציעה.
"אבל אני אקפא!" מחיתי.
"תורידי אותו ואני אביא לך אחד אחר" היא התעקשה והלכה לארון שלה, מוציאה גרביון רשת דקיק ממש כמו שלה, רק בצבע לבן.
לקחתי ממנה את הבד הדקיק ולבשתי אותו במקום הגרביון העבה. הסתכלתי על עצמי שוב ולא היה ספק; השמלה הבתולית עם הרשת יצרה מעין מראה מנוגד של טוב ורע, של תמימות ושל חטא. אהבתי את השילוב וחייכתי אל אדיסון בסיפוק. יהיה לי קצת יותר קר איתו, אבל זה מחיר ששווה לשלם, חוץ מזה שזה רק לערב אחד, חשבתי לעצמי.
לקראת עשר הטלפון של אדיסון צלצל.
"בואי, אוליביה מחכה לנו למטה" היא אמרה לי ולקחה תיק קטן ושחור. ביקשתי ממנה לשים את הפלאפון והארנק הקטן שלי אצלה, לקחתי את המעיל שלי ויצאנו.
אוליביה חיכתה לנו במכונית הדובדבן שלה, מחייכת ולבושה אדום שהתאים לצבע המכונית.
"למה התחפשת?" שאלתי אותה אחרי שהתיישבתי במושב האחורי וסגרתי את הדלת.
"כיפה אדומה" היא אמרה בשובבות והראתה לי את השכמייה האדומה שהייתה קשורה בקשר פרפר ממש מעל החזה שלה. מתחת לשכמייה היא לבשה חולצה ארוכה ואדומה ומכנסי ג'ינס צמודים. "אני לא אוהבת ללכת עם שמלות" היא אמרה בתגובה למבטי. כל פעם שפגשתי את אוליביה למדתי דבר נוסף עליה; היא לא אהבה לדבר ולקח לה לא מעט זמן להיפתח, אבל קיוויתי שבעתיד הקרוב אולי נצליח להיות חברות.
אוליביה הגבירה את החימום והפעילה שיר חדש מהנייד שלה, שככל הנראה היה מחובר למערכת הסאונד של המכונית. צלילים קופצניים של בס ותופים החלו להתנגן בחלל המכונית והכניסו אותנו לאווירה קלילה יותר, של "נהנה היום ונחשוב מחר". צחקנו כל הדרך עד ללופט בו התקיימה המסיבה וחנינו את הרכב ממש בכניסה.
אורות צבעוניים בקעו מהחלונות ומוסיקה רועשת נשמעה מרחוק. בכניסה יכולנו לראות דלעות מחייכות חיוכים מרושעים המוארים מבפנים עם פנסים שישבו בתוך גופן החלול. בובת מכשפה בגודל אמיתי עמדה בכניסה וצחקקה, מזיזה את ידיה לכל עבר. ניגשנו לדלת השחורה ונכנסנו למבנה. בפנים התבקשנו להציג את תעודת הסטונדט שלנו מהאוניברסיטה לבחורה צעירה שהייתה לבושה כמו הארלי קווין. בהתחלה חשבתי שהתחפושת שלה ממש יפה ומקורית, אבל אחרי חמש דקות גיליתי שיש לפחות עוד 8 הארלי קווין שהסתובבו תחת האורות המהבהבים של המסיבה.
אדיסון הובילה אותנו אל הבר הפינתי והזמינה לנו שלושה קוקטיילים באווירת החג; האלווין חמוץ מתוק, תעלול מתוק וקוקטייל דלעת. קיבלתי את המשקה שלי (תעלול מתוק) ולקחתי לגימה. מלבד האלכוהול הקפוא, הרגשתי מתיקות בלתי יאמנת, כאילו המיסו סוכריה והכניסו אותה למשקה.
"לא טעים?" אדיסון צעקה בניסיון להתגבר על המוסיקה הרועשת.
"לא, זה טעים, אבל אין סיכוי שאצליח לשתות עוד אחד כזה, אחרת אחטוף הרעלת סוכר!" השבתי לה.
"בואו נתקדם לרחבה, ג'ספר בדיוק סימס לי" אוליביה צעקה והתחילה להתקדם לרחבה המלאה. בעוד אני מפלסת את דרכי בעקבותיהן של אוליביה ואדיסון, בחנתי את התחפושות השונות; ראיתי זומבית סקסית רוקדת עם מומיה עשויה נייר טואלט, הרבה מאוד ערפדים וערפדיות וגם עוד לפחות חמש הארלי קווין; נראה שהשילוב של המכנס הקצר, גרביון הרשת והקוקיות הבלונדיניות בצבעים השונים בהחלט סיפקו את המראה המושך שרוב הבנות מחפשות בליל כל הקדושים.
לבסוף מצאנו את ג'ספר, לוקאס, מטיאס ולצערי גם את ג'ולי. הם רקדו לצלילי המוסיקה המקפיצה; ג'ולי עצמה את עיניה ונראתה שקועה לחלוטין בקצב, גופה הקטן זז בתיאום מוחלט עם המוזיקה באופן כמעט מפתה. ג'ספר הרים את ידו וחייך כשראה אותנו מתקרבות וכולם הלכו מעט אחורה כדי שנוכל ליצור מעגל גדול יותר של רוקדים.
האלכוהול התחיל קצת להשפיע עלי, כך שהרגשתי הרבה פחות מודעת לעצמי ולגופי. התחלתי לנוע עם הקצב, מצטערת שלא הייתי ביותר מסיבות שהיו נותנות לי ניסיון ויכולות ריקוד טובות יותר. השתדלתי להישאר קרובה לאדיסון ואוליביה, וזה באמת עבד לזמן מה; רקדנו וצחקנו, אוליביה אפילו ניסתה ללמד אותי כמה תנועות ריקוד, אבל אחרי כמה דקות הגיע בחור צעיר וגבוה שהתחיל לרקוד לידה ובסופו של דבר גרר אותה רחוק יותר מהחבורה. הבטתי בהם רוקדים מרחוק; אוליביה נראתה די מרוצה ואני כמובן לא רציתי להפריע.
בהמשך לוקאס ביקש ממני לבוא איתו לבר כדי להביא לכולם משקאות ובעוד אנחנו מחכים שהברמן יסיים להכין אותם, הוא ניסה להתגבר על המוסיקה ולפתוח איתי בשיחה.
"שמעתי שעזבת את החוג למשפטים" הוא אמר בקול, מנסה להתקרב אלי כדי שאשמע אותו טוב יותר. היה לו ריח של בושם כלשהו מעורב עם זיעה.
"כן" אמרתי בחיוך, מקווה שהוא לא ינסה לגרום לי להתחרט על המעבר הפתאומי.
"אני מקווה שזה לא בגלל משהו שאמרתי" הוא המשיך, מתקרב קצת יותר.
"לא, מה פתאום!" אמרתי ונצמדתי לבר.
"יופי" הוא המשיך, נשאר קרוב. "אני חושב שאת מפספסת, אבל לא כולם מתחברים לתחום" הוא אמר. התחלתי להרגיש קצת לא בנוח מהקרבה שלו, יותר מכל רציתי לחזור לשאר, אז כשהברמן הניח לפנינו את הכוסות הצבעוניות והצוננות ואת בקבוקי הבירה, לקחתי שני בקבוקים בלי לחשוב ומיהרתי חזרה, משאירה את לוקאס מאחורי.
"מי הזמין בירה?" שאלתי בקול כשהגעתי חזרה למעגל הריקודים המוכר.
"אני!" ג'ספר קרא ולקח ממני את אחד הבקבוקים עם חיוך רחב על פניו.
"תודה" שמעתי את הקול המוכר אומר באוזני. מטיאס לקח ממני את הבקבוק הקר והוסיף "נסיכה".
ראיתי את לוקאס מתקרב, פניו מעט זעופות. "מיה, המשקה שלך מחכה על הבר, לא היו לי מספיק ידיים" הוא אמר בהתנצלות, אבל הייתה לי תחושה שהוא עשה את זה בכוונה.
הנהנתי לכיוונו ועשיתי את דרכי חזרה לבר. חיכיתי מאחורי בחור בסרבל כתום ומסיכה שזיהיתי מ"בית הנייר". כשהוא הסתובב כדי לצאת מהתור, הוא הרים את המסכה וחייך אלי, חושף זקנקן קצר וגבות עבות.
"שלום לך מלכתי" הוא אמר וקד קידה קטנה. אני בטוחה שהוא חשב שזה ישעשע אותי, אבל משהו במבט הרעב שלו גרם לי לשמור על שתיקה. חיכיתי שהוא יזוז מהבר והתקרבתי, מבקשת מהברמן את המשקה שלי שנותר מאחור.
"אז מה השם שלך? את לומדת פה באזור?" שמעתי קול קורא מאחורי. הסתובבתי וזה היה אותו בחור בסרבל כתום שעמד קרוב יותר עכשיו והמשיך לחייך. לגמתי מהמשקה שלי ועניתי במהירות "אני לומדת פה באזור, אבל אם תסלח לי אני צריכה לחזור לחברים שלי" אמרתי בחיוך מאולץ והתחלתי להתרחק.
"רגע! לא אמרת לי איך קוראים לך, ומה את בדיוק לומדת? יש לנו עוד להכיר אחד את השנייה" הוא צחק.
"אני לא חושבת" אמרתי והסתובבתי ממנו. יד תפסה בחוזק בזרועי ומשכה אותי לאחור, המשקה הכחול שהחזקתי ביד נשפך כמעט כולו על השמלה הלבנה שלי.
"היי!" אמרתי בכעס "מה אתה חושב שאתה עושה?".
"הבעיה עם בנות כמוך היא שאתן לא נותנות הזדמנות אפילו" הוא קרא באוזני ולא שחרר ממני את אחיזתו. הוא עמד מאחורי כך שלא יכולתי לראות את פניו, אבל הזקנקן שלו דגדג לי את הלחי והעביר בי בחילה "את כמו פרפר קטן שמתעופף קרוב ומתגרה בי. את חושבת שאת יותר טובה ממני? את לא יודעת מה אני יכול להציע לך" הוא המשיך בלהט.
ניסיתי להשתחרר מאחיזתו, תוהה איך אף אחד לא רואה שאני נמצאת במצוקה וכולם מרוכזים בריקוד או במשקאות או בבחורה שהם מדברים איתה.
"תעזוב אותי!" קראתי והמשכתי להתפתל, מפילה את הכוס הריקה על הרצפה. רציתי לקרוא לעזרה, אבל הלופט היה כל כך רועש וחשוך, מואר רק בהבזקי אור צבעוניים, כך שלא היה סיכוי שאחד החברים ישמע אותי ממרחק כזה.
"אני מציע" הוא התחיל שוב, נצמד מאחורי "שתבואי איתי החוצה, יש לי דירה לא רחוק מכאן, ואני אראה לך בדיוק מה את מפסידה".
לפני שהספקתי לענות הרגשתי שהוא משחרר אותי בבת אחת. מעדתי קדימה והסתובבתי במהירות לכיוונו. אם חשבתי שהוא שינה את דעתו והחליט להתנהג בהגינות, זו הייתה טעות. הוא עמד בקושי רב על רגליו, ראשו לפות באחיזה הדוקה בזרועותיו של מטיאס. צפיתי בהם מבוהלת, בעוד הבחור מנסה להעיף ממנו את ידיו של מטיאס, אבל הוא לא זז, יציב כמו סלע, מהדק אט אט את אחיזתו. הבחור התחיל להזיע ולהחוויר וכשהתקרבתי שמעתי אותו צועק "בבקשה! בבקשה! אני מצטער!". ראיתי את ראשו של מטיאס רוכן בחשכה ואומר משהו שלא יכולתי לשמוע בגלל כל הרעש. לאחר מכן הבחור הנהן ומטיאס שחרר אותו.
נרתעתי לאחור כאשר הבחור בסרבל הכתום התקדם אלי, אבל הוא רק אמר "סליחה" בקול חנוק ונעלם בין האנשים הרוקדים.
מטיאס התקרב אלי, הוא נראה כמו האביר על הסוס הלבן, למרות שהוא בכלל לא התחפש. הוא ניגש אלי לאט, כמעט בזהירות, ואמר "את בסדר?". הנהנתי לאט, אבל הוא לא נראה משוכנע.
"בואי" הוא אמר והציע לי את ידו. הסתכלתי עליה לרגע אחד בלבד לפני שאחזתי בה ונתתי לו להוביל אותי מחוץ ללופט. כשיצאנו מהדלת האוזניים שלי עדיין פמפמו בכאב, הרגשתי כאילו הצמידו כוסות אטומות לאוזני ועברו כמה דקות עד שהצלחתי לשמוע כרגיל.
מטיאס הוביל אותי אל הכביש הראשי והלכנו כמה דקות עד שהגענו לתחנת אוטובוס. כשהתיישבתי על ספסל הפלסטיק הכתום, הרגשתי איך כל הכוחות שלי עוזבים אותי. הרגליים שלי כאבו וכך גם היד שלי, היכן שהבחור המזוקן אחז אותי. שפשפתי את האזור בהיסח הדעת ומטיאס מיד התיישב לידי, בוחן את זרועי.
"היא בסדר" הוא אמר לבסוף "אולי יהיה לך סימן קטן מחר בבוקר".
הסתכלתי עליו, לא בטוחה מה להגיד.
"תודה" אמרתי אחרי כמה דקות. אוויר הלילה הקר עטף אותנו מכל עבר והתחלתי לרעוד. השארתי את המעיל שלי בלופט. כשמטיאס הוריד את המעיל שלו והניח אותו על כתפיי, הרגשתי ממש כמו באחד הסרטים הרומנטיים האלה שאף פעם לא הבנתי; תמיד העדפתי ספרים על סרטים, במיוחד סרטים רומנטיים. אבל באותו רגע, בתחנת האוטובוס המלוכלכת ההיא, תחת המעיל של מטיאס, הרגשתי כאילו אני במעין סרט רומנטי דל תקציב.
"המעיל שלי נשאר בלופט.. גם הפלאפון והארנק..." התחלתי להסביר בדאגה.
"אל תדאגי, כבר סימסתי לאדיסון שתביא לך הכל כשהיא חוזרת, גם אמרתי לה שאני מחזיר אותך הביתה" הוא אמר והסתכל במעלה הרחוב, מחפש דבר מה.
"באמת?" נפלט לי.
"כן, באמת" הוא חייך. "מה חשבת? שאני אשאיר אותך במסיבה, בהלם ומכוסה באלכוהול?" הוא שאל ומיד הבטתי על השמלה היפה שלי; היא הייתה מכוסה כתמים מהמשקה שנשפך עלי. למרות שמעולם לא הלכתי איתה, הצטערתי שהיא נהרסה.
"אבל איך אנחנו הולכים ל..." אמרתי וקולי גווע כשראיתי את האוטובוס שהתקרב לכיווננו. הרכב הארוך עצר בחריקת בלמים מול התחנה ומטיאס חיכה שאעלה ועלה אחרי. עמדתי מול הנהג בבלבול, מסתכלת על מטיאס שהכניס את ידו בעדינות לכיס המעיל שלבשתי והוציא משם את הארנק שלו. הוא שילם לנהג, לקח ממנו שתי חתיכות נייר והוביל אותי לחלקו האחורי של האוטובוס.
התיישבנו זה לצד זה על אחד הספסלים והאוטובוס המשיך לנסוע. ישבתי בשקט והבטתי סביבי בבלבול; כמעט ולא היו עוד אנשים חוץ מאיתנו ואדם מבוגר חבוש בכובע גרב. ריח מוזר שרר בחלל ועיקמתי את אפי בהסתייגות.
"מה יש?" מטיאס שאל ושמתי לב שהוא מביט בי.
"אני פשוט... אף פעם לא נסעתי באוטובוס" אמרתי בשקט.
"מה באמת?" מטיאס צחק לפתע וגם לי מעט לחייך. "למה אני לא מופתע?".
"באמת" אמרתי בחיוך. "לאבא שלי יש נהג, אז כשהוא היה נותן לי לעזוב את האחוזה, מייסון תמיד היה מסיע אותי" הסברתי.
מטיאס השמיע קול התפעלות ואמר "טוב, לא שומעים כל יום על נסיכה שנוסעת באוטובוס".
"אני מניחה שלא... למרות שאני לא נסיכה" אמרתי במבוכה והורדתי מראשי את הכתר.
"תלוי את מי שואלים" הוא קרץ. "לעומתי את בהחלט נסיכה".
עברו כמה שניות של שקט כשלפתע הוא אמר "רגע, אמרת כשאבא שלך נותן לך לעזוב את האחוזה, זה אומר שלא תמיד יכולת לעזוב?".
"אממ כן, זאת אומרת, לא. אבא שלי תמיד רצה לדעת בדיוק איפה אני נמצאת ועם מי, אז חוץ מהלימודים, לא יכולתי ללכת לאן שרציתי. התווכחנו הרבה על העניין של האוניברסיטה ואתה כבר יודע שהייתי אמורה ללמוד משהו אחר..." אמרתי לו, מנסה לשמור על אדישות.
"זה... זה נשמע די מבאס" הוא אמר והעביר את ידו בשערו השחור.
"כן אפשר להגיד" השבתי.
"בואי" הוא אמר לפתע. "כאן אנחנו יורדים".
כשירדנו מהאוטובוס כבר זיהיתי היכן אנחנו נמצאים; זו הייתה הדרך שהייתי הולכת בה כדי להגיע לקניון. היינו במרחק כמה דקות הליכה מהקמפוס.
"אני מכירה מכאן את הדרך, אז אם אתה מעדיף..." התחלתי אבל הוא הרים את ידו ואמר "הבטחתי שאקח אותך הביתה וזה מה שאני הולך לעשות".
התחלנו ללכת לכיוון הקמפוס. כבר היה מאוחר ורוב החנויות היו סגורות וחשוכות. קישוטי ליל כל הקדושים היו מפוזרים מכל עבר ואנשים מחופשים הלכו לאורך הרחוב, צוחקים ומשוחחים בקולי קולות.
הלכנו כמה דקות בשקט, מטיאס נראה חושב על דבר מה, מבטו מרוכז קדימה. קיוויתי שהוא לא חושב עדיין על מה שאמרתי על אבא שלי, אבל ליתר ביטחון החלטתי לנסות לשנות נושא.
"אז מה אמרת לבחור ההוא?" שאלתי בסקרנות בעוד אנחנו הולכים זה לצד זה.
"מה?" הוא שאל בחוסר ריכוז, נשלף מהמחשבה בה היה שקוע.
"לפני ששחררת את האחיזה שלך, אמרת לבחור עם הסרבל הכתום משהו שלא יכולתי לשמוע" הסברתי, מנסה לא לחשוב מה היה קורה אם הוא לא היה מופיע.
"אה" הוא אמר, מכווץ את גבותיו בכעס לנוכח הזיכרון.
"אמרתי לו שאת הבחורה שלי ושפעם הבאה שאני אראה שהוא אפילו מסתכל עליך, הוא יצטרך ללכת עם המסכה הזאת כל החיים. ושיבקש ממך סליחה" הוא אמר בקלילות.
"אה וואו" אמרתי. הבחורה שלו?
"זה היה כמובן בשביל האפקט, את לא שייכת לאף אחד" הוא אמר במהירות. "אבל כן הייתי שובר לו את הפרצוף" הוא אמר בקול מהורהר.
"איך ידעת שאני צריכה עזרה?" שאלתי אותו. בדיוק נכנסו לקמפוס ועשינו את דרכנו לבניין המגורים שלי.
"האמת..." הוא התמהמה. "אחרי שהלכת לבד לבר וראיתי את הפנים של לוקאס, החלטתי שכדאי לי ללכת אחריך, רק כדי לוודא שהכל בסדר. מן תחושת בטן כזאת אפשר להגיד" הוא אמר.
"תחושת בטן טובה" אמרתי לו בחצי חיוך.
"לרוב אני צודק, אבל גם אני טועה לעיתים רחוקות כמו שאת יודעת" הוא אמר והסתכל עלי ארוכות. זה אומר שהוא מודה שהוא טעה לגבי?
לבסוף מצאנו את עצמנו עומדים מול הבניין שלי, מסתכלים אחד על השנייה. לא ידעתי מה הוא חושב, אבל תהיתי עם עצמי אם להזמין אותו לעלות. ואיך אני אעשה את זה בלי להראות נואשת או עם כוונות מגונות? האמת הייתה שפשוט לא רציתי להישאר לבד. לפחות לא עדיין.
"אממ אכפת לך לעלות איתי? אני רוצה להחזיר לך כסף על כרטיס האוטובוס" אמרתי לבסוף. ציפיתי שהוא ימחה, אבל הוא הנהן ופתח עבורי את הדלת. עלינו יחד במעלית בשקט מופתי וכשפתחתי את הדלת הוא נכנס אחרי וסגר את הדלת. אני לא יודעת מה ציפיתי שיעשה; אולי שילטף אותי שוב או יקרב אותי אליו, אבל הוא פשוט ניגש לשולחן הכתיבה שלי והתיישב במהופך על הכיסא, משעין את אמותיו על המשענת.
ניגשתי למגרה שלי והתחלתי לחפש, הארנק שלי אמנם היה אצל אדיסון, אבל אבא שלי תמיד אמר לא לשמור את כל הכסף שלך במקום אחד. ואכן, במגרה הייתה קופסא קטנה ומלאה שטרות.
"כמה עולה כרטיס לאוטובוס?" שאלתי בהיסח הדעת.
"מיה, אני לא באמת רוצה שתחזירי לי כסף על הכרטיס. רק רציתי לעלות איתך כדי לוודא שאת בסדר" הוא נאנח.
"אה" אמרתי מובכת. הנחתי את הקופסא במקום והתיישבתי על המיטה שלי, מסתכלת עליו. היינו במרחק של מטר אחד מהשנייה ולבד לחלוטין. חשבתי שהוא ינסה להתקרב אלי, כפי שעשה בפעמים האחרונות שהיינו לבד, אבל הוא פשוט ישב והסתכל עלי.
"אני לא עומדת לחטוף התמוטטות עצבים" אמרתי לו.
"אני יודע... פשוט חבל על השמלה, היא באמת הייתה יפה" הוא חייך.
הבטתי על עצמי וראיתי את הכתם הגדול על רקע הבד הלבן. באור זה נראה אפילו יותר גרוע.
"אוי שכחתי מזה לגמרי" אמרתי ונעמדתי במהירות, ניגשת למראה שעל דלת הארון שלי ומביטה על עצמי. הבד הלבן והבתולי המשיך לזרום על גופי, אבל על אזור הבטן היה כתם גדול וכחול וגם כמה טיפות על חלקה התחתון של השמלה.
"אוף" נאנחתי מול הבבואה.
"אולי אם ננקה אותה עכשיו עוד נצליח להוריד את הכתם" מטיאס אמר מהכיסא ליידי והתרומם במהירות. "ככל שננקה את הכתם מהר יותר, הסיכוי שלנו גדול יותר" הוא אמר כאילו אנחנו עומדים לצאת לקרב.
צחקתי בייאוש. "אבל אין שום מכבסה שפתוחה עכשיו".
להפתעתי הוא צחק גם. "ואפשר לכבס בגדים רק במכבסה?" הוא שאל בקול מתגרה.
"אממ לא?" אמרתי בקול לא בטוח.
"תורידי את השמלה ונגלה" הוא אמר, ניצוץ שובב בעיניו.
"אוקי, אבל אל תסכל" אמרתי וחיכיתי שהוא יפנה את מבטו ממני. כשווידאתי כי עיניו גם מכוסות, ניסיתי להגיע לרוכסן בחלקה האחורי של השמלה, אך לשווא.
"אממ מטיאס?" שאלתי ונהניתי לשמוע את עצמי אומרת את שמו.
"מממ?" הוא שאל, עינו עדיין מכוסות.
"אתה יכולה לעזור לי רק לפתוח את השמלה?" שאלתי מעט מובכת.
"כמובן" הוא חייך והסיר את ידיו מעיניו. הוא קם מהמיטה ונעמד מאחורי. תחושת חמימות התפשטה בי רק מהקרבה אליו. הוא מצא את הרוכסן הקטן, אצבעותיו מרפרפות בעדינות על עורפי והוריד אותו בעדינות מטה, עד השקע שמעל ישבני. כשהוא התרחק חזרה למיטה הגוף שלי קצת התאכזב מהמרחק שפתאום נוצר ביננו, אבל השתקתי אותו מיד ופשטתי את השמלה, עומדת רק בגרביונים הלבנים והמרושתים וחזיית סטרפלס לבנה. פתחתי את דלת הארון ולבשתי על עצמי סוודר גדול ואפור שהגיע לי כמעט עד הברכיים והסתובבתי חזרה אל מטיאס, שישב עם עיניו מכוסות על המיטה. כמו ילד טוב, חייכתי לעצמי.
"אהמ" כחכחתי בגרוני. הוא הוריד את ידו מעיניו והביט בי בשעשוע.
"מה?" שאלתי, מובכת.
"את בטוחה שאת בסדר?"
"כן" נאנחתי. "עכשיו תנסה בבקשה להציל את השמלה שלי".
"כן הוד מעלתך" הוא גיחך ואסף את הבד הלבן מהרצפה.
עקבתי אחרי מטיאס לחדר השירותים וצפיתי בעוד הוא מפעיל את הברז בכיור וסותם אותו בעזרת פקק.
"המים צריכים להיות די חמים" הוא הסביר "כדי שיהיה סיכוי להוריד את הכתם".
אחרי שהכיור התמלא הסתכלתי כיצד הוא משרה את הבד במים החמימים ומוסיף מעט סבון. בזמן שהוא נתן לשמלה לספוג קצת את המים, התיישבתי על מכסה האסלה ובהיתי בו.
"איך אתה יודע לעשות את כל זה?" שאלתי מופתעת. לא חשבתי שגברים יודעים לעשות כביסה. בטח לא כביסה ידנית.
"השאלה היא איך את לא?" הוא השיב והחל לשפשף בעדינות את הבד מתחת למים החמים.
"יש לנו עוזרת בית שעושה את זה או שולחת לניקוי יבש. מעולם לא הייתי צריכה לעשות כביסה או לבשל. רק לאחרונה למדו אותי איך להחליף מצעים בעצמי" אמרתי והתחלתי להרגיש מעט מובכת. אולי אני באמת סתם נסיכה מפונקת בדיוק כמו שהוא חשב?
"וואו. אני לא יודע אם לקנא או לרחם עליך" הוא אמר.
"לא הייתי מקנאה אם הייתי במקומך" אמרתי במרירות וחשבתי על האחוזה. על איך שלא יכולתי לצאת מתי שרציתי או לקרוא מה שרציתי. אפילו עכשיו, אבי מכריח אותי ללכת לארוחת החג הזאת עם משפחת ברקהארט, בה אני אצטרך לפגוש שוב את סיימון. סיימון...
"מיה?" שמעתי פתאום את קולו של מטיאס שקטע את חוט המחשבה שלי.
"מה?" אמרתי במהירות.
"על מה את חושבת?" הוא שאל בעדינות.
"סתם... פשוט חשבתי על זה שאולי צדקת לגבי, אולי אני סתם עשירה מפונקת" אמרתי, ממש לא רציתי לפתוח עכשיו את העניין עם סיימון.
"אוקי" הוא אמר, לא מאמין לי. "אין ספק שאת עשירה או לפחות ההורים שלך. ואת גם די מפונקת" הוא חייך והחווה במבטו לשמלה הרטובה שנחה בכיור. "אבל אני בטוח שיש בך יותר מזה. באמת רציתי להתנצל על ההתנהגות שלי" הוא אמר והפתיע את שנינו. "פשוט... היו לי חוויות לא כל כך טובות עם אנשים... ובכן עם אנשים מהסוג שלך ואני מניח שדי הוצאתי את הכעס הזה עליך" הוא אמר והמשיך לשפשף את השמלה מתחת למים.
ישבתי בשקט והבטתי בו. רציתי לשאול איזה מן חוויות לא נעימות היו לו עם אנשים כמוני (אולי אפילו נשים?) אבל לא רציתי לחטט.
"ההתנצלות מתקבלת" אמרתי לבסוף, מחייכת אליו חיוך קטן ואומרת במהירות "אבל אני חייבת להגיד שההתנצלות שלך תהיה הרבה יותר מוצלחת אם תצליח להציל את השמלה שלי".
"תראי בעצמך" הוא אמר וסחט אותה בעדינות, מציג אותה באוויר לפני; הכתם כבר לא היה שם.
"וואו! אתה קוסם! הייתי בטוחה שהיא הרוסה!" אמרתי בפליאה וקמתי כדי להסתכל על השמלה מקרוב.
"אף פעם לא חשבתי שאני ארשים בחורה עם יכולות הכביסה שלי" הוא חייך ותלה את השמלה בעדינות על דפנות המקלחון. לאחר מכן הוא הוציא את הפקק מהכיור ונתן לו להתרוקן.
"אני חושבת שרק ככה צריך להרשים בחורות" אמרתי בחיוך ויצאתי מחדר השירותים.
"אני אזכור את זה בפעם הבאה שאהיה בפאב" הוא אמר והלך בעקבותיי. המחשבה עליו מתחיל עם בחורה זרה בבר חשוך מיד קפצה למוחי וגרמה לי מעט לזעוף.
"אני צוחק" הוא אמר מיד וקיוויתי שפני לא הראו את מה שהרגשתי. "אז אם את בסדר ואני עמדתי בהבטחה שלי, אני חושב שאחזור עכשיו לדירה. אני מניח שאדיסון תבוא בקרוב, כבר די מאוחר" הוא אמר והסתכל בשעון שלו. לא ראיתי הרבה אנשים שבודקים את השעה בשעון, רובם פשוט מסתכלים בפלאפון שלהם.
"אממ אוקי" אמרתי, מקווה שהוא לא שומע את האכזבה בקולי. משום מה חשבתי או יותר נכון קיוויתי שהוא יישאר. שאולי הוא ינסה לגעת בי שוב כמו שעשה בפעם הקודמת שהיה כאן. ליוויתי אותו בשקט לדלת ונעצרתי, קולטת שהוא לא פותח אותה ומסתכל עלי.
"הכל בסדר?" שאלתי בשקט.
"אני... אני יודע שעבר עליך לילה לא פשוט, למרות שאת אומרת שאת בסדר. רק רציתי..." הוא אמר והתקרב אלי "לוודא" פניו היו מול פני שהרגישו לוהטות באותו רגע. "שזה בסדר" הוא לחש עכשיו, שפתיו סנטימטרים ספורים משפתיי. הוא עצר, ידעתי שהוא מחכה לאישור שלי, שאם אעצור אותו הוא יבין.
רכנתי מעט קדימה, מצמצמת את המרחק שנותר בין השפתיים שלנו ונישקתי בעדינות את שפתיו. הן היו רכות וחמות. אחרי שנישקתי אותו, הוא הרשה לעצמו להחזיר לי נשיקה והצמיד את גופי לגופו. הוא נישק בהתחלה את שפתיי העליונות ולאחר מכן עבר לתחתונות. כל נשיקה אפפה את מוחי בערפל של תשוקה. פלטתי אנחה קטנה והנשיקה הפכה ממתוקה לתובענית; הוא פיסק בעדינות את שפתיי וליטף בעדינות את לשוני עם לשונו. נאנחתי פעם נוספת והרגשתי כיצד הוא מצמיד אותי לדלת, ידו האחת חופנת את פני בעוד השנייה אוחזת במותני. הנשימות שלנו התערבלו יחד עד שהפכנו לגוש חם ומתנשף, אבל עם כל זה הרגשתי שהוא עוצר את עצמו. הרגשתי את הצורך בו בוער בגופי ופקחתי את עיני כדי להביט על המיטה שלי. התנתקתי ממנו והבטתי בו, התשוקה משכרת אותי, אך עם כל זה המחשבה שלי נדדה לפעם האחרונה בה גבר חדר אל גופי. רציתי אותו אבל החשש עדיין היה שם והרגשתי שהגוף והראש שלי מרגישים שני דברים שונים.
"מה הבעיה?" מטיאס שאל אותי מתנשף.
"אני... אני לא יודעת אם כדאי ש..." גמגמתי, לא יודעת איך להסביר את עצמי.
"מה?" הוא שאל, לא מבין.
"אם כדאי שנלך למיטה יחד..."אמרתי בחשש.
"אממ לא חשבתי שנעשה את זה היום" הוא אמר בשעשוע ולמרבה ההבעה על פני הוא אמר "הכל בסדר מיה, את לא צריכה להרגיש שאת מאכזבת אותי".
"איך אתה יודע שככה אני מרגישה?" שאלתי מופתעת.
"יש לי תחושות בטן טובות, את זוכרת?" הוא אמר וחייך. למדתי לאהוב את החיוך שלו, והיום ראיתי אותו לעיתים תכופות.
חייכתי חיוך קטן ואמרתי "כן, אני פשוט קצת... אני לא יכולה" התחלתי שוב לגמגם, חושבת שוב על סיימון ומתעצבנת שהוא הרס לי את הרגע הזה.
"הכל בסדר, אל תרגישי שאת חייבת לי משהו" הוא אמר. "הגיע הזמן שתלכי לישון".
"כן אולי אתה צודק" אמרתי, מעט מאוכזבת מעצמי.
מטיאס פתח את הדלת והרים עם אצבעו את סנטרי. "לילה טוב" הוא אמר ונישק אותי קצרה.
הבטתי בו מעט מופתעת וחייכתי. "לילה טוב".
הוסף רשומת תגובה